בשלב כלשהו כמעט כולנו עשינו מבחן אישיות. בגיוס לעבודה, בייעוץ לימודים, או פשוט בשעה שתיים בלילה בקישור שמישהו שלח בוואטסאפ.

ומעטים מאיתנו עצרו לשאול: על מה זה בעצם מבוסס? מה זה מודד? וכמה אפשר לסמוך על מה שיצא?

המדריך הזה עונה על שלוש השאלות האלה — ומגיע למסקנה אחת שחלה על כמעט כל הכלים בשוק.

שלוש משפחות של כלים

לפני שנשווה, כדאי להבין שלא כל מה שנקרא "מבחן אישיות" הוא אותו דבר.

שאלוני תכונות

המשפחה הגדולה והמבוססת ביותר. הרעיון הוא שאישיות ניתנת לתיאור לאורך כמה ממדים רציפים, ושכל אדם ממוקם איפשהו על כל אחד מהם. אתם עונים על עשרות היגדים, ומקבלים ציון בכל ממד.

המודל הנפוץ ביותר במחקר האקדמי הוא מודל חמשת הגורמים. הוא לא מסווג אתכם לטיפוס — הוא נותן חמישה מספרים.

היתרון: בסיס מחקרי רחב, יציבות סבירה לאורך זמן. החיסרון: התוצאה היא תיאור, לא הסבר. לדעת שקיבלתם ציון גבוה בממד מסוים לא אומר לכם למה, ולא אומר לכם מה לעשות עם זה.

מבחני טיפוסים

הרעיון כאן שונה: לא ממדים רציפים אלא קטגוריות. אתם שייכים לטיפוס א' או לטיפוס ב'.

זו המשפחה הפופולרית ביותר מחוץ לאקדמיה, מסיבה פשוטה — היא נותנת תשובה שאפשר לזכור ולספר עליה לאחרים. "אני כזה וכזה" זה משפט שאפשר להגיד. "קיבלתי 4.2 בממד הפתיחות" זה לא.

היתרון: מובן, שימושי לשיחה, מייצר שפה משותפת בצוות. החיסרון: החלוקה לקטגוריות דורשת לחתוך רצף באמצע. אדם שנמצא קרוב לקו החיתוך יכול לקבל שני טיפוסים שונים בשני מילויים, במרווח של חודש.

שאלוני נטיות תעסוקתיות

לא מודדים אישיות אלא העדפה: אילו סוגי פעילות מושכים אתכם, ואילו לא. נפוצים בייעוץ קריירה.

היתרון: ממוקדים בשאלה מעשית. החיסרון: העדפה איננה יכולת. אדם יכול להימשך לתחום שלא מתאים למבנה שלו, ולגלות את זה רק אחרי שלוש שנות לימוד.

שתי החולשות שכולם חולקים

עכשיו לנקודה המרכזית. שלוש המשפחות שתיארנו נבדלות זו מזו בהרבה — אבל שלושתן נשענות על אותו מנגנון: האדם מדווח על עצמו.

וכל דיווח עצמי נחסם בשתי נקודות.

חסם ראשון: מה שאתם יודעים

אי אפשר לדווח על דפוס שאתם לא מודעים לקיומו.

אדם שנמנע באופן שיטתי ממצבים מסוימים, ובכל פעם מוצא לכך סיבה חיצונית סבירה, לא יסמן "אני נמנע". בעיניו אין כאן דפוס — יש רצף של נסיבות. הדפוס גלוי לכל מי שמסתכל מבחוץ, ובלתי נראה לו.

זו לא בעיה של כנות. זו מגבלה מובנית של תצפית מבפנים.

חסם שני: מה שאתם מוכנים לומר

גם כשאדם מודע לחלוטין לדפוס, לא תמיד ירצה לכתוב אותו בטופס.

בהקשר של גיוס לעבודה זה מובן מאליו. אבל זה קורה גם בשאלון פרטי לגמרי — כי אנחנו כותבים גם לעצמנו את הגרסה שנוח לחיות איתה.

התוצאה: שני החסמים פועלים יחד וחוסמים בדיוק את המידע המעניין ביותר. מה שאדם מודע לו ונוח לו לומר — הוא כבר יודע. את החלק שהוא לא רואה, או שקשה לו להודות בו, השאלון לא יגיע אליו.

איך בכל זאת בוחרים כלי

אם אתם עומדים לעשות מבחן אישיות, כמה שאלות שכדאי לשאול לפני:

מי כתב את זה, ועל בסיס מה? כלי רציני מפרסם על מה הוא מבוסס. אם אי אפשר למצוא את המידע — זה כשלעצמו מידע.

האם התוצאה יכולה להיות לא מחמיאה? כלי שכל תוצאה שלו מרגישה טובה נבנה כדי למכור, לא כדי לאבחן.

האם התיאור יכול להתאים לכל אחד? קחו את התוצאה שלכם והראו אותה לשלושה אנשים שונים בלי לומר שהיא שלכם. אם כולם מזדהים — היא לא מתארת אתכם. היא מתארת בני אדם.

מה עושים עם זה מחר? תוצאה שאי אפשר לגזור ממנה שום צעד מעשי היא בידור, גם אם היא מדויקת.

הזווית שעוקפת את החסם

מה שאנחנו עושים במכון בינת הלב יוצא מנקודת ההנחה שהחסם הזה אמיתי, ושאי אפשר לפתור אותו בעזרת שאלון טוב יותר.

הדרך היחידה לעקוף דיווח עצמי היא לא לבקש אותו. במקום לשאול אדם מי הוא, מנתחים סרטון קצר שלו ומודדים תגובות שקורות מהר מדי מכדי שיהיה אפשר לערוך אותן — מיקרו הבעות פנים שנמשכות פחות מחמישית השנייה.

זה לא הופך את השיטה למדויקת יותר בכל מובן, ואנחנו לא טוענים שהיא מחליפה כלים מבוססים. מה שהיא כן — מקור מידע שלא חופף להם. וכששני מקורות בלתי תלויים מצביעים לאותו כיוון, יש לכם ביסוס אמיתי. כשהם נפרדים, קיבלתם משהו מעניין להסתכל עליו.

שורה תחתונה

מבחני אישיות הם כלים שימושיים בגבולות שלהם. הבעיה מתחילה כשמתייחסים לתוצאה כאל עובדה במקום כאל אינדיקציה — ובעיקר כשמקבלים על בסיסה החלטה שקשה להפוך.

השאלה הנכונה על כלי אינה "האם הוא מדויק". היא "מה בדיוק הוא מודד, ומה הוא לא יכול להגיע אליו". על השאלה הזאת יש תשובה, וכדאי לדעת אותה לפני שממלאים.

להמשך